מאמר: "הודו לה' כי טוב"- מבט על ישראלים (י)הודים לאור תזת מִזרוח המערב

קטעים מתוך המאמר:
הרוחניות האלטרנטיבית בישראל כיום – מרחב הניו אייג', כפי שאפשר לכנות זאת – גדושה בזיקות בין המסורת היהודית למסורות הודיות. זיקות אלה נתפסות טבעיות הודות להשקפה הפֶּרֵנִיאָליסטית, שלפיה מקור כל הדתות והתרבויות בגרעין אמת עתיק משותף. לפי תפיסה זו, הדתות המוכרות לנו כיום הן תוצאה של סילוף או של אי-הבנה של אותו גרעין. גם היהדות מקורה באותו גרעין אמת עתיק, אבל חלקים ממנה אבדו, מסיבות שונות, בדרך הארוכה שעברה מאז. את החלקים החסרים, כך על פי אותה השקפה, אפשר לשחזר או לתקן מתוך היכרות עם מסורות אחרות, ובראשן מסורות הודיות.
ואמנם, ישראלים רבים החוזרים מהודו, על שלל החוויות הדתיות/רוחניות שחוו במסעם, מאמינים כי פגשו שם בחלקים החסרים של היהדות. רבים מהם מצטטים גרסה זו או אחרת של המסורות היהודיות המספרות על המתנות שהעניק אברהם אבינו לבני פילגשיו (המסתמכות על בראשית כה, ו). מתנות אלה הן סודות וכלים רוחניים שהתגלגלו מאברהם לבראהמה – הידע האברהמי-יהודי נוצק אל תוך וֵדה הודית. למעשה, יהודים ישראלים רבים בזירת הניו אייג' מאמינים כי בהודו שמורות תורות ופרקטיקות דתיות עתיקות ויקרות שאבדו ליהדות, או שאבדו בנבכי היהדות, ושיש לשחזרן. ישראלים "חילונים", שטרם המסע להודו לא עוררה בהם היהדות כל משיכה, הזדהות או נוסטלגיה, חוקרים ומאמצים בחשק רב את הסודות האבודים של מורשת אברהם. ישראלים אחרים חוזרים לישראל ולמסורת היהודית בגישה חדשה, רעננה ופתוחה יותר – זו שנקטו במפגש עם מסורות הודו.
מדוע צריך היהודי את ההודי? האם הודו עוזרת ליהודים למצוא משמעות רוחנית בחייהם, וכיצד? מה מסייע לשיקום מערכת היחסים הרעועה של ישראלים עם זהותם היהודית-דתית/רוחנית? כדי להשיב על שאלות אלה נעיין תחילה בפֵּרות המחקר על מקומה של הודו בתרבות המערב בת זמננו.
[…] תזת מזרוח המערב, שקמפבל הוא מייצגה המובהק אך בוודאי לא היחיד, היא לכאורה טענה מחקרית (etic) המאשרת את השיח הרוחני הניו אייג'י עצמו (emic). ואולם התזה של קמפבל מוצגת ומנוסחת באופן ישיר ובוטה, לעתים אף פשטני ואוריינטליסטי. יסוד בסיסי בתזה של קמפבל הוא ההנחה שיש "מערב" ויש "מזרח" ושהם מנוגדים זה לזה ניגוד גמור. הפשטנות המאפיינת את התזה של קמפבל משמשת יעד נוח למתנגדיו […]
[…] אחרי פרובלמטיזציה רבתי כזו של תזת המזרוח, ראוי לחזור למעלה ולהוסיף בדיעבד מירכאות כמעט לכל מופע והטיה של המילה "מזרח" (או "מערב"). מה נותר על כנו מתזת המזרוח אחרי פירוקה על ידי שלל הביקורות? מה שנותר בכל זאת הוא רושם בלתי מעורער כי הודו (וה"מזרח" בכלל) מהווה מקור השראה, אתגר מחשבתי ויעד רוחני עבור רבים במערב, וגם אצלנו בבית – עבור המוני בית ישראל. […]
[…] האם ניתן – לנוכח הצמא הישראלי הרווח להודו (או למזרח), ולנוכח המענה שישראלים רבים מקבלים מן המפגש עם הודו – להתמיד בביקורות על תזת המזרוח ולהכחיש שאכן הודו היא זו השוברת את צימאונם? השאלה האחרת היא למה וכיצד המפגש עם הודו מהווה עבור ישראלים טריגר לחיבור מחדש עם המסורת היהודית? […]
באופן היסטורי, עם חורבן ירושלים והיציאה לגלות נוצרה והתפתחה "ירושלים של מעלה" כדימוי אידיאלי של ירושלים הארצית, דימוי מושלם של מקום שבו הכול רווי ערכים ראויים והולם את האמת הרוחנית הנעלה, מרחב אידיאלי שלא נפגם מעולם. בדומה אפשר לדבר על "הודו של מעלה", שמספקת היום עבור ישראלים תחליף דומה לחברה, לתרבות ולמקום הישראליים. לנוכח זאת, מתעוררת ביתר שאת השאלה האחרונה שהצגתי: אם אכן ישראלים מבקשים להתרחק מהמוכּר (ישראל, יהדות) ומוצאים נחמה במקום רחוק ומדומיין (הודו, המזרח), מדוע וכיצד דווקא הוא מאפשר להם להתחבר מחדש למורשתם?
התרגיל של התרחקות עד הודו מאפשר לישראלים להתבונן מחדש במסורתם, במבט רענן, ולגלות בה פנים אטרקטיביות או לגלות בתוכם תשוקה חדשה אליה. החיבור ה(י)הודי מתרחש באופנים שונים ומשרת מגוון צרכים של מגזרים ישראליים.
[…] במגוון תהליכי החיבור בין היהודי להודי הופכת היהדות מאובייקט מאוס לאובייקט נחשק. דימויה של היהדות, כמו גם דימויה של הודו, עובר תהליך של זיקוק וליטוש. […]
היהדות הקרובה והמוכרת לישראלים בטרם צאתם למזרח היא, על פי עדותם, בלתי אטרקטיבית: היא משקפת ממסדיות ושמרנות, נעדרת חוויה רגשית וגופנית, עוסקת באלוהים קנאי וקטנוני, משעממת ואף דוחה. צורתה החיצונית – לבוש, שפה, מוזיקה, טעמים – משקפת אף היא אותן איכויות בלתי רצויות. היא שייכת למגזר "אחר" לחלוטין ואינה רלוונטית עבורם. היהדות החדשה היא אקזוטית – רוויה בתוכן של חקירה פנימית, עוסקת בחוויות גופניות, עשירה בסודות רוחניים המחכים לפענוח ובעיקר דומה להפליא להודו האידיאלית, ולעתים אף מתעלה מעליה. ביהדות החדשה יש מגוון רחב של טכניקות מדיטטיביות ואקסטטיות, יש עניין בריפוי וכלים עבורו; יש צ'נטינג, אחווה וסקרנות בין-דתית ברוח פרניאליסטית, פתיחות לטכניקות מיניות ומורי זן (צדיקים/חסידים) שתורתם הפרדוקסלית מספקת מקפצה להארה. העניין של היהדות החדשה בפרטי הפרטים של חיי היום-יום איננו מרשמי-הלכתי כמו ביהדות המסורתית, אלא רווי קסם ומשמעות. ביהדות הזו אותם ישראלים מרגישים "בבית", והיא שלהם לא פחות משל המגזרים האחרים. למעשה, הם מרגישים שהם מגלים ומכירים ומייצגים את היהדות באמיתותה יותר מאנשי המגזר הדתי והחרדי, הנחשבים בדרך כלל לנציגים האותנטיים של המסורת.
כאמור, מאפיינים אלה הולמים את רוח הניו אייג', המעצבת הן את הדימוי של הודו והן את המפגש בינה לבין היהדות. במרחב הרוחניות האלטרנטיבית מתרחשת המצאת מסורת כפולה ומקבילה – הן של המסורת ההודית/אסייתית/מזרחית והן של המסורת היהודית. שתי המסורות מומצאות ברוח הפרשנות הניו אייג'ית, בידי מעצבת פנים משותפת בעלת טעם מובהק, ולכן אין תֵּמַהּ שהתוצרים כה דומים זה לזה (Hammer 2001b).
מירצ'ה אליאדה ניבא שהמערב ייגאל במפגשו עם המזרח. הוא צדק. אם יש מזרח, וגם אם אין, המערב מוצא גאולה בזכותו.