שדה רחב ומגוון של תופעות נוצר במפגש שבין עליית התרבות הדיגיטלית והשימוש במחשבים לבין המרחב הדתי. מושב זה שהתקיים במסגרת כנס ב-2006 מלמד על כיוונים ראשוניים שנוצרו בחקר שדה מתהווה מרתק זה.
במצב הפוסטמודרני כבר ברור שאין מחקר אקדמי אובייקטיבי. הדבר נכון שבעתיים כשאובייקט המחקר שנוי במחלוקת תרבותית. לכן, אין לצפות שחוקרי הניו אייג' יהיו משוחררים מאינטרסים ואג'נדות. הרצאה זו סוקרת את הפולמוסים הציבוריים בהקשר לניו אייג' שחוקריו מעורבים בהם, ומבררת את ההטיות והפרה-דיספוזיציות של השיח המחקרי העכשווי בתחום. כותרתה המלאה היתה: "למה אפשר לצַפות, כשאי אפשר לצפות למחקר אקדמי אובייקטיבי של רוחניות עכשווית?"
מהו האופן הראוי לחקר מדעי של שאלות אודות רוח ורוחניות, כגון: האם בכלל ניתן לחקור רוחניות בכלים מדעיים, או שמא מדובר בשיחים שאין להם נקודת השקה המאפשרת דיון משותף? מהי מתודה מחקרית ראויה לחקר תופעות רוחניות? האם שיטות מחקר מסויימות עשויות להוכיח את קיומן של תופעות רוחניות? האם הקטגוריה של "רוח" פסולה מכל וכל במחקר מדעי? האם ראיות "מדעיות" לתופעות רוחניות ממוססות את משמעות הרוחניות ותורמות לרדוקציה שלהן לתופעות חומריות? במושב שארגנה רוח-מדבר דנו שישה דוברים מדיסציפלינות שונות בשאלות אלו, במסגרת כנס של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע.
"אי אפשר למצוא את הגבול שבין משחק להיפנוט" - כך נאמר במסגרת פסק דין ישראלי שהאשים את וויט בביצוע היפנוזה בניגוד לחוק. אם החוק הישראלי אוסר על ביצוע היפנוזה (למעט במקרים מוגבלים), ובכלל לא ברור מהי היפנוזה - איך אפשר לאכוף את החוק?! בהרצאה זו נדונה הבעייתיות המשפטית והאכיפתית בישראל, לאור עיון בשיח המדעי ה"מתקשה" להסכים על הגדרת "היפנוזה".
הרצאה זו פותחת בתיאור הניאו-שמאניזם בישראל (ובפרט הפעילות סביב הר מירון), ומציגה שתי דרכים של הרוחניות האלטרטיבית המקומית להתייחס ליהדות - על דרך החיוב ועל דרך השלילה. ההרצאה מתמקדת בהדגמה של חיבור על דרך השלילה ליהדות, בטקסט ניאו-שמאני ישראל. הטקסט מציג נראטיב אלטרנטיבי לאגדה רבנית על ציד מכשפות שערך אחד הרבנים באשקלון בימי הממלכה החשמונאית. ניתוח הטקסט נכלל במחקרים שראו אור. ההרצאה, תחת הכותרת "בין מירון לאשקלון: שיבתו של סיפור עתיק על ציד מכשפות" נישאה באופן מקוון בכנס "ארצות הגליל" מטעם מרכז המחקר לתרבויות וקהילות בגליל במכללה האקדמית צפת.
מהי "היפנוזה"? נדמה שכולנו יודעים את התשובה... אבל - האומנם אנו יודעים? במחקר זה הופך השיח המדעי (אודות היפנוזה) אובייקט לעיון ביקורתי. מסתבר שהמחלוקת המדעית אודות השאלה הפשוטה "מהי היפנוזה" היא חריפה כל כך, שלאמיתו של דבר התשובה כלל איננה ברורה. למעשה, המרחב הרוחני-דתי משפיע הוא "אחר משמעותי" המשפיע על עיצוב השיח המדעי. להגדרות המדעיות יש השלכות משמעותיות הן בצד הטיפולי והן הציבורי והמשפטי. כותרת ההרצאה (שהתקיימה באנגלית) בכנס היתה: "המדע כדת – עיון ביקורתי בשיח המדעי אודות היפנוזה ובזיקתו לתופעות דתיות ורוחניות" (באנגלית: Science as Religion – A Critical Outlook at the Scientific Discourse of Hypnosis and Its Correlation with Religious and Spiritual Phenomena).
"ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּעִיר לָמוֹ" (דברים לג 2) אומרים שממזרח נפתחה הטובה עבור המערב המודרני. כבר חוקר הדתות הנודע, מירצ'ה אליאדה, חשב שהמערב יוכל להיגאל מהמשבצת הפתטית שנקלע (נכלא?) אליה, אם רק ישכיל להיפגש עם המזרח, להתמזג איתו, להיפתח להפריה מצידו. היה זה הסוציולוג הבריטי קולין קמפבל שהציע ב-1999 לראשונה את תזת "מזרוח המערב" (Eastenization of the West), לפיה החזון של אליאדה מתגשם בימינו ממש. [...] ואף על פי שתיזת המזרוח הייתה משכנעת מאוד, ולמרות שרק ניסחה באופן מסודר מה שרבים חשבו והאמינו מזה כבר, מוסכם בין החוקרים שהיא מכילה בעיות קשות [...]
מסתבר שהעבר איננו חתום, אלא משתנה תמידית. מחקר זה אינו עוסק בהיסטוריה של דת הניו אייג', אלא במחקר ביקורתי על מדע ההיסטוריה כפי שהוא מתבטא בשיח המחקרי על ההיסטוריה של הניו אייג'.
עיון ביקורתי על המאבק סביב "כתות" בחברה הישראלית, דרך ניתוח של דוחות ישראליים רשמיים - הרצאות בנושא פרוייקט מחקר זה נישאו בפורומים שונים (בעברית ובאנגלית), ואף פורסמו מאמרים במסגרתו.
במדינת ישראל נכתבו ארבעה דוחות ממשלתיים כנגד "כתות". מה מטריד בתופעה הזו? האם סביר שבכל אחד מהדוחות צצה בעיה מסוג אחר בנוגע לתנועות הדתיות החדשות בישראל? על מה הדבר מלמד? מה אפשר ללמוד על החברה הישראלית מהדוחות השונים הללו? במחקר זה ניתחנו את לשון הדוחות (מזווית של חקר שיח) והצבענו על הדמיון בין הדוחות וגם על השוני ביניהם. המחקר מהווה כמובן מראה לחברה הישראלית ולתהליכים שחלו בה בעשורים האחרונים.