כיצד מספרים בשיח הרוחני את סיפור העבר? כיצד הם מתארים את הגוף האידיאלי? ומה הקשר בין תפיסות הזמן לבין דימויי הגוף ברוחניות הניו אייג' (וברפואה האלטרנטיבית/משלימה)? תשובות לשאלות אלה הוצגו בהרצאה בכנס האגודה האנתרופולוגית הישראלית. טענות אלה הופיעו גם במחקרים שפרסמה רוח-מדבר שפירא.
תרבויות רבות חולקות את הגעגוע אל העבר הרחוק והאידיאלי - אל גן העדן האבוד. מה מייחד את תפיסת זמן העבר של רוחניות הניו אייג', ובפרט בגרסתה היהודית/ישראלית? כיצד מסופרת ההיסטוריה היהודית והאנושית בשיח רוחני זה?
"ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּעִיר לָמוֹ" (דברים לג 2) אומרים שממזרח נפתחה הטובה עבור המערב המודרני. כבר חוקר הדתות הנודע, מירצ'ה אליאדה, חשב שהמערב יוכל להיגאל מהמשבצת הפתטית שנקלע (נכלא?) אליה, אם רק ישכיל להיפגש עם המזרח, להתמזג איתו, להיפתח להפריה מצידו. היה זה הסוציולוג הבריטי קולין קמפבל שהציע ב-1999 לראשונה את תזת "מזרוח המערב" (Eastenization of the West), לפיה החזון של אליאדה מתגשם בימינו ממש. [...] ואף על פי שתיזת המזרוח הייתה משכנעת מאוד, ולמרות שרק ניסחה באופן מסודר מה שרבים חשבו והאמינו מזה כבר, מוסכם בין החוקרים שהיא מכילה בעיות קשות [...]
מאמר זה בוחן את התרומה המיוחדת של המסע למזרח לזהותם היהודית וליחסם לדת של תרמילאים ישראלים. במסגרתו, מוצגת תיזת "מזרוח המערב" ונסקר מגוון רחב של ביקורות על התיזה. ביקורות אלה משמשות בתורן לניתוח התהליכים שעוברת הזהות היהודית-ישראלית, בעקבות המפגש עם הדתות בהודו (ובמזרח הרחוק בכלל). אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה. אִלְמָלֵא הִיא, לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת. וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה. וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן, תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה. (קטע הסיום לשיר "הדרך לאיתקה", קוואפיס)