הרצאה: אי אפשר לצפות למחקר אקדמי אובייקטיבי של רוחניות עכשווית

הניו אייג' הוא תופעה תרבותית שנויה במחלוקת. לכאורה, ניתן היה לצפות שהמחקר אודות הניו אייג' יהיה משוחרר מהמערבולת הרגשית של המעורבים בשדה התרבותי, נעדר אינטרסים, ובמילים אחרות – אובייקטיבי. אולם ברי שאין מחקר נעשה אלא בהקשר תרבותי, ושגם לחוקרים יש אג'נדה (מודעת או בלתי מודעת) שמניעה את עיצוב המחקר ואת תוצאותיו, ובמיוחד כשנושא המחקר נוגע להשקפתם ולאורח חייהם של החוקרים, דהיינו לתרבות שהם משתייכים אליה או לתרבות מִתחרה (Barker 1995).
בהקשר לחקר הניו אייג', המעורבות האידיאולוגית של חוקרים במושא המחקר בולטת ונדונה לא מעט במסגרת השיח המחקרי (הוס 2005; Ruah Midbar & Ruah-Midbar 2013). יתר על כן, הפולמוס המחקרי שנוצר בין חוקרים אוהדים לתופעה לבין חוקרים הסולדים ממנה יצר קיטוב קיצוני בשיח המחקרי בין קבוצת ה"אפולוגטים" (apologetics) לבין קבוצת ה"חובטים" (bashers), שהטריד את שתי הקבוצות כאחת בשל הפגיעה בסמכות המחקר לאור המסקנות המנוגדות שהוא מניב בנוגע לתופעות דתיות עכשוויות (Zablocki & Robbins 2001).
ככל שמעמיקים חקור בנושא, מתבהרת חוסר האפשרות לחמוק ממניעים אידיאולוגיים בפעילות האקדמית. כך למשל, מקרה מבחן מעניין הוא הכנס לחקר רוחניות ודת עכשווית, שמציב במה נייטרלית בה יכול להישמע כל קול אקדמי מחקרי בנושא, ולכן לכאורה אין בו מימד אידיאולוגי. אולם עצם הצבת נושא מחקר זה כראוי לכנס שנתי נתפס – הן בעיני השדה הרוחני והן בעיני אנשי אקדמיה – כהכרה בחשיבותה התרבותית של הרוחניות העכשווית, ויהיו שיאמרו – אף הכרה באמיתות טענותיה של הרוחניות העכשווית.
נרחיק עדות לצורך הדיון: האם חקר יהדות פירושו הכרה בחשיבותה של היהדות? ככל שמוקצים משאבים רבים יותר לנושא, התשובה תהיה חיובית יותר. האם חקר יהדות פירושו הסכמה עם התכנים הנחקרים, כלומר הזדהות עם היהדות? כאן התשובה בוודאי איננה חיובית, שכן חוקרי יהדות רבים אינם יהודיים. כמו כן, חוקרי הלכה אינם בהכרח שומרי הלכה, וחוקרי קבלה אינם בהכרח מיסטיקנים.
לאור הניתוח המפוכח הזה, מעניין להצביע על המקומות שבהם נסדקת החזות האובייקטיבית והליברלית של השיח האקדמי, בסדק שמעיד על מניעים וערכים אחרים שפועלים מעבר לפרגוד. אזכיר כאן אנקדוטה אחת (עם פרטים מוסווים, בשל רגישות המחקר) שמדגימה זאת. פרוייקט אקדמי שנוגע לחקר רוחניות נדון במל"ג במשך שנים ארוכות לקראת אישורו. בסיום התהליך, הוזמנה מקימת הפרוייקט לדיון שבו נכחתי כדי כדי להשיב על כמה "שאלות קשות" בעל פה, מעבר לכל ערימות המסמכים והתכתובות שבהן כבר נדונו השאלות בכתב. אחת השאלות זכורה לי במיוחד, והיא נגעה למה שמופיע בין השטין בהצעה האקדמית שהוגשה. השואל רצה לברר את נטייתם הרוחנית של החוקרים הנוטלים חלק בפרוייקט, אם הם מתרגלים את הפרקטיקות ומחזיקים באמונות הרוחניות. באופן ספציפי הוזכר התקשור – האם החוקר שיעסוק במסגרת הפרוייקט האקדמי בתקשור הוא גם מתקשר בעצמו, או מאמין בתקשור. התשובה היתה שלא, והאישור לפרוייקט ניתן, אבל כאן המקום לשאול על השאלה. האם כאשר פקידי מל"ג הבכירים מתבקשים לאשר תכנית בתחום היהדות או האסלאם, גם אז הם מקפידים לוודא שהחוקרים שיזכו באישור אינם יהודים או מוסלמים (מאמינים)?!
בהרצאה אבקש לעמוד עוד על הסיבות למתח הרגשי-ערכי הרב שנוצר דווקא בתחום חקר הרוחניות העכשווית (ועל ההבדל בין דיסציפלינות שונות במתח זה והסיבה להבדל זה), לעסוק בגבולות החופש האמוני של החוקרים בתחום זה, להציע כיצד ניתן לשאוב השראה חיובית מתחום מחקר זה לשיפור השיח המחקרי עצמו (Wexler 2000), ומה גבולות איתגור השיח המחקרי.