כיצד מספרים בשיח הרוחני את סיפור העבר? כיצד הם מתארים את הגוף האידיאלי? ומה הקשר בין תפיסות הזמן לבין דימויי הגוף ברוחניות הניו אייג' (וברפואה האלטרנטיבית/משלימה)? תשובות לשאלות אלה הוצגו בהרצאה בכנס האגודה האנתרופולוגית הישראלית. טענות אלה הופיעו גם במחקרים שפרסמה רוח-מדבר שפירא.
"סיפור טוב לְעולם אינו רק סיפור. סיפור טוב הוא סיפור מכונן; הוא בסיס לזהות, לפעולה; הוא יוצר רשת של משמעויות שבהן אנו נאחזים בחיינו – כפרטים, כקבוצה." כך נפתחת מסה זו, העוסקת בהתחדשות של ערכים תרבותיים ביהדות הישראלית העכשווית - השתנות הסיפור הלאומי שלנו והגיבורות/ים שלנו. הטקסט (כ-500 מילים) שולב בתוך "תלמוד ישראלי - מסכת העצמאות", שנערך בידי דב אלבוים, בתמיכת בינ"ה. הוא נכלל ב"שער ד'" של האסופה, שכותרתו "המסורתיות הישראלית בהווה וחזונה לעתיד".
"אל תיתנו לנו את הישן, כי אם את העתיק. ובמקום העתיד, נגלה את ההווה. במקום מחרשה, הבו חיבוק. נזרום ונתחבר... נחפשה דרכינו ונשובה, נשוב אל עצמנו – נצלול לעומק עצמיותינו." במאמרון זה מתארת רוח-מדבר את המעתק הערכי והנראטיבי שחל בסיפור היהודי-ישראלי במרחב הניו אייג', כתחליף לסיפור הציוני שנוצק בדמות הנאורות. הטקסט (כ-500 מילים) שולב בתוך "תלמוד ישראלי - מסכת העצמאות", שנערך בידי דב אלבוים, בתמיכת בינ"ה.
תרבויות רבות חולקות את הגעגוע אל העבר הרחוק והאידיאלי - אל גן העדן האבוד. מה מייחד את תפיסת זמן העבר של רוחניות הניו אייג', ובפרט בגרסתה היהודית/ישראלית? כיצד מסופרת ההיסטוריה היהודית והאנושית בשיח רוחני זה?