חקר תרבות עכשווית מזמן הנכחה חריפה של המעורבות הרגשית והערכית של החוקרת בתוצאות מחקרה. מאחר שהניו אייג' הוא תרבות נגד, הוא מבקר גם את השיח האקדמי. לכן, כל ביקורת מלומדת כנגד הניו אייג' עומדת כנגד ביקורת "ראי" מצידו על השיח המחקרי.
אנחנו בוראים את המציאות - זהו רעיון מרכזי בשיח התרבות העכשווי. אבל איך? מהמטריקס ועד מקל כישוף, מפסיכולוגיה חיובית ועד טכניקות לשליטה מוחית. בהרצאות שונות הוצג המחקר אודות רעיון רוחני (או אולי בעצם מחולן?) זה...
אחד הרעיונות המרכזיים ביותר בשיח הרוחני העכשווי, וגם בשיח הפופולרי בכלל, הוא שאנחנו אלה שבוראים את העולם שלנו. לרעיון זה גרסאות שונות. למשל, גרסת הפסיכולוגיה החיובית מתארת כיצד מחשבות וציפיות עשויות ליצור מציאות באמצעות שינוי התנהגות; גרסת המדע הבדיוני רואה בנו שחקנים במרחב וירטואלי הבוחרים ומעצבים את סביבתם; הגרסה המאגית מלמדת אותנו לכשף את המציאות; ועוד.
האקדמיה היא שחקן תרבותי, וכשהיא דנה בסוגיה השנויה במחלוקת תרבותית - השיח האקדמי נוטל למעשה חלק במשחק התרבותי ובמאבק הכוחות. מאמר זה - העוסק במוסיקת ניו אייג' - נוצר משת"פ מחקרי בין עמרי לבין מריאנה רוח-מדבר, כצומת של נושאי העניין המחקריים שלהם, ופורסם בכתב העת של אוניברסיטת ברקלי - Cultural Analysis.
מכירים את הסיפור על נח והמבול? לכל דור ודור היו הפירושים והגירסאות שלו לסיפור. וכשמספרים-מחדש את המבול - מספרים בעצם על אנושות הראויה להשמדה. למה? לכל פרשן ההסבר שלו, שבו טמונה ביקורת על החברה בה הוא חי או בה נתקל. המבול המובא בקולנוע העכשווי איננו המבול כפי שהוצג במסורות וותיקות, כי הסיפור ממשיך להתפתח ולהתחדש. במחקר משווה זה סקרנו את סרטי הוליווד המציגים את המבול לאורך מאה השנים האחרונות - בכל אחד מהם מוצגת האנושות כעומדת בפני השמדה, תוך הצבת ביקורת אקטואלית. לאחרונה, למשל, מיתוס המבול מתקשר לשיח האקולוגי.
שדה רחב ומגוון של תופעות נוצר במפגש שבין עליית התרבות הדיגיטלית והשימוש במחשבים לבין המרחב הדתי. מושב זה שהתקיים במסגרת כנס ב-2006 מלמד על כיוונים ראשוניים שנוצרו בחקר שדה מתהווה מרתק זה.
במצב הפוסטמודרני כבר ברור שאין מחקר אקדמי אובייקטיבי. הדבר נכון שבעתיים כשאובייקט המחקר שנוי במחלוקת תרבותית. לכן, אין לצפות שחוקרי הניו אייג' יהיו משוחררים מאינטרסים ואג'נדות. הרצאה זו סוקרת את הפולמוסים הציבוריים בהקשר לניו אייג' שחוקריו מעורבים בהם, ומבררת את ההטיות והפרה-דיספוזיציות של השיח המחקרי העכשווי בתחום. כותרתה המלאה היתה: "למה אפשר לצַפות, כשאי אפשר לצפות למחקר אקדמי אובייקטיבי של רוחניות עכשווית?"
מהו האופן הראוי לחקר מדעי של שאלות אודות רוח ורוחניות, כגון: האם בכלל ניתן לחקור רוחניות בכלים מדעיים, או שמא מדובר בשיחים שאין להם נקודת השקה המאפשרת דיון משותף? מהי מתודה מחקרית ראויה לחקר תופעות רוחניות? האם שיטות מחקר מסויימות עשויות להוכיח את קיומן של תופעות רוחניות? האם הקטגוריה של "רוח" פסולה מכל וכל במחקר מדעי? האם ראיות "מדעיות" לתופעות רוחניות ממוססות את משמעות הרוחניות ותורמות לרדוקציה שלהן לתופעות חומריות? במושב שארגנה רוח-מדבר דנו שישה דוברים מדיסציפלינות שונות בשאלות אלו, במסגרת כנס של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע.
בהרצאה זו נדון ההיבט הרעיוני-ערכי של תהליכי השינוי ברוחניות ובדת העכשווית בעקבות עליית תרבות האינטרנט, באמצעות מקרה מבחן: טקסי דיבינציה ("ניחוש", כגון פתיחה בקלפי טארוט). במעתק של טקסים אלה מהמרחב הפיזי והמסורתי אל המרחב הוירטואלי, צומח לטענתי היגיון חדש: קידוש האקראיות.
המרחב הוירטואלי משנה את חיינו ואת השקפותינו. פרקטיקות שעוברות למרחב זה אינן רק עניין של "העתק-הדבק", כי אם משנות באופן רדיקלי. במקרה של טקסי דיבינציה ("ניחוש", כגון פתיחה בקלפי טארוט) - לטענתי צומח היגיון חדש, של קידוש האקראיות.