במחקר זה מושווית השקפת העולם של הרפואה הקונבנציונלית לזו של הרפואה המשלימה/אלטרנטיבית, תוך הקבלה של השקפות אלה למודרניזם ופוסטמודרניזם (בהתאמה).
המחקר מזהה קבוצה חדשה וחדשנית של ריפוי, בעלת היגיון שלא התקיים בעבר – לא בעולם המודרני ולא בעולם המסורתי (ולשם כך מובאת גם התייחסות משווה לריפוי מסורתי, פְּרה-מודרני).
מוקד ההשוואה הוא שאלת תפקידה של השפה בתהליך הריפוי.
ההשקפה החדשנית איננה אופיינית לכל שיטת ריפוי חדשה או אלטרנטיבית, ולכן כיניתי את הקבוצה החדשנית של שיטות הריפוי "הרפואה האלטרנטיבית החדשה".
ההרצאה נישאה בכנס השנתי ה-5 של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, שהתקיים במכון ון-ליר בירושלים, ב-16-17 במרץ 2005, במסגרת מושב על "ביו-רפואה במאה ה-20: מהמעבדה למרחב הציבורי".
יש מאמר דומה לו במקצת בעברית, ר' לינק בהמשך.
תקציר
המדע המודרני ביטל את הרעיון של קשר מאגי בין הדבר לבין שמו, ומובן שמשך ידיו מטיפול באובייקטים שעצם קיומם מופרך או מפוקפק. בדומה, הרפואה המדיקלית אינה רואה בבירור שם המחלה חלק מתהליך הריפוי עצמו, אלא מתַווך תקשורתי לזיהוי מציאות החולי. עמדה זו שונה, כמובן, מהעמדה הרווחת במחשבה האוקולטית, בתורות קבליות שונות ובמאגיה, ולפיה השפה היא בעלת קשר אינטימי לדברים בעולם, ולכן בעלת יכולת להשפיע על המציאות. בין שיטות הריפוי האלטרנטיביות כיום יש, כמובן, שיטות רבות ושונות, אולם אני מתמקדת בגישות החדשות שניתן לזהותן כפוסט-מודרניסטיות, ובהן מוצגת גישה חדשה באשר לקשר שבין המילים לדברים, ובאשר לקיומה של מציאות אונטולוגית. אדגים ריפוי שכזה משיטות מגובשות אחדות (כגון "פוקוסינג" וסדנאות בסגנון "אסט") ותוך ציטוט דוברים ידועים בתנועת העידן החדש (כגון ג'יימס רדפילד וניל וולאש).
הפוסט-מודרניסטים העמידו את השפה במוקד מחקרם, כגורם המעצב את המציאות באופן גמיש, ואם כן- השאלה המרכזית איננה על מה שיש, כי אם על בחירות תרבותיות. בדומה, יש והריפוי האלטרנטיבי איננו מתמקד בזיהוי הבעיה שיש לרפא, כי אם בזיהוי הבחירה האישית של המטופל/ת. במובן מסויים, אימצה הרפואה האלטרנטיבית את ההשקפה המודרניסטית על השפה כהסכמית ועל הסימן הלשוני כשרירותי. מצד אחר, נוצרו טכניקות ריפוי אלטרנטיביות העושות שימוש בשפה (כגון מחְיָבה), המשקף גישה מעֵין-מאגית: השימוש במילים אמור להשפיע על המציאות הנחווית ע"י המטופל/ת, וזאת משום שהמציאות מעוצבת (או נוצרת) באמצעות מילים אלה. אם כן, יוצא שהקשר בין השפה למציאות הוא סמי-טבעי ולשפה יש כח טליסמני. לסיכום, הרפואה האלטרנטיבית החדשה מבטאת שילוב ייחודי בין תפיסה מודרניסטית ותפיסה מאגית-אוקולטית של היחס בין שפה למציאות, העולה בקנה אחד עם הלך-רוח פוסט-מודרניסטי. חלק מהטכניקות מניחות שהשפה בוראת את המציאות, וחלקן שהשפה לעולם אינה יכולה לתאר את המציאות באופן שלם. הנחות אלה משמשות כלֵי ריפוי.
כאמור, בפרקטיקות האלטרנטיביות החדשות ובתורותיהן ניתן לזהות יישום של תובנות פוסט-מודרניות ועיצובן ככלי ריטואלי-תרפויטי, בדגש על פרשנות דקונסטרוקטיבית, תפיסת השפה כיוצרת (ולא משקפת) את המציאות, ביקורת תרבות ופרובלמטיזציה של הלוגיקה והקונבנציות, ואף אִיוּן בעיות באמצעות איתורן וזיהויין. פרשנות יצירתית היא פרקטיקת ריפוי אלטרנטיבית מרכזית, והיא מאפשרת ליצור סיפורים ומיתוסים תוך פירוק חופשי-לחלוטין של קשרים (סיבתיים או לוגיים), שלכאורה ברורים-מאליהם למטופל, בין אירוע לבין הרגשות שהוא מעורר, בין אפיון לבין הערך המוקנה לו, בין העבר להווה ועוד. הריפוי האלטרנטיבי עוסק בהענקת משמעות לעובדות או בניתוקה מהן. הוא מאפשר להעלים היבטים של המציאות (את החולי) או לברוא מציאות שונה (בריאות), באמצעות השמת דגש על תפקיד הבחירה של הפרט בפירוש מצבו הבריאותי.
השגשוג של הריפוי האלטרנטיבי בימינו מעורר שאלות לגבי האופציה התרבותית המועלית באמצעותו. מדובר במהפכה במובנים שונים: נוצרת באופן פרדוקסלי חיברות שבּהּ הגמישות והאוטונומיה הן אינהרנטיות; הפנמת הפיקוח על מחשבות והדרישה לאמונה כתנאי לריפוי מגיעה לקיצוניות חדשה; בניגוד לתיאוריות קלאסיות על תפקיד התרבות בארגון המציאות, אנו עדים לתרבות שמזהה סכנה ("זיהום") דווקא בסדר ובגבולות קבועים.
שפה
עברית
אקדמי / לא אקדמי
פריט אקדמי