המדרש הזה נרקם כשהכנתי את עצמי להנחייה של סדנת חוטים בגן של ביתי, אניגמה דיי. פתאום נזכרתי איך הבריאה כולה רקומה לה יחדיו… בחוכמת הפלך.
מדרשים רבים מתארים את מלאכת הבריאה כרקמה ואריגה. יש הגורסים כי הבריאה החלה מאבן השתיה, שממנה נשתה העולם שתי וערב. אגדות עתיקות מתארות כיצד נפרשה יריעת השמיים מעל הארץ. גם בין כלי המשכן מתוארות עבודות חוטים מקודשות ומופלאות, ואף בחצר בית המקדש מסופר על נשים שארגו בדים. מצווה יומיומית היא לראות את ציצית התכלת, שתזכיר לנו בשביל מה אנחנו כאן ומה נועדנו לעשות.
העברית משמרת את הרעיון שהיקום ארוג – למשל בתיאור גופנו כעשוי רקמות רקומות. יוצא שכל הבריאה כולה, ובתוכה אנחנו – רקמה אחת.
המדרש
רקמה אחת
כשהשכינה התחילה לברוא את העולמות, לא היה עדיין דבר…
אז היא קשרה חוט אחד אל אבן השתיה,
וכך החלה לרקום, שתי וערב,
צבעים צבעים, צורות צורות,
והיא ארגה סלעים,
והיא רקמה את השמיים,
וארגה צמחים,
וקשרה איילה,
וסרגה לה זנב,
ומהחוטים הדקים ביותר היא ארגה עכביש,
והיא רקמה כוכבים,
וטמנה בבטן האדמה אוצרות שנוכל לחפור ולמצוא אותם,
וכך היא יצרה את העולם כולו…
וגם אותנו.
וכשנבראנו, היא נתנה לכל אחד מאיתנו קצוות של חוטים,
ובירכה אותנו שלא נפרום את האריג היפה והצבעוני,
ושנוסיף עליו כנדבתנו מליבנו.
וכך- בכל פעם שאנחנו רוצים ליצור,
אפשר לקחת חוט, ולהיזכר בבריאה,
ולהוסיף לה את הצבעים שלנו.
מחברת
מריאנה רוח-מדבר שפירא
תאריך
אדר א' תשע"ו, פברואר 2016
שפה
עברית
אקדמי / לא אקדמי
פריט לא אקדמי
