מאמר: "בחזרה לגן העדן" במחשבת העידן החדש – דימויים של עבר אידיאלי בתולדות עם ישראל

למרות המגוון הרחב, המורכבות והפראדוקסליות של תפיסות העולם בעידן החדש – עדיין ניתן למצוא מכנים משותפים, דומיננטות, דפוסים החוזרים על עצמם בתוך השיח. ניתן לגלות בעיד"ש תודעה עצמית משותפת, המשקפת תבניות חשיבה קבועות, הלובשות צורות מגוונות. במאמר זה, אציג ראשית חלק מן התפיסות הקשורות במימד הזמן בשיח העיד"ש הישראלי, ובחלקו השני של המאמר אעמוד על משמעויות אחדות שעולות מתפיסות אלה.
הזמן המועדף בתפיסת העיד"ש הוא ההווה: כל מה שנמצא "כאן ועכשיו", מה ש"רלוונטי", חידושים, חוויה וכד'. תפיסת ההווה המתמשך של העידן החדש מתקשרת לרצון לחוות את התהליך, לפסוע ב"דרך" הרוחנית (בשונה מכוונות תכליתיות- להשיג את המטרה). תפיסות שונות מתקשרות בשיח העיד"ש לתפיסת ההווה הייחודית לו (כגון העדיפות של היות "מחובר" על היות "מנותק"), ומהוות יחד רשת רעיונית המבטאת את המשמעות של הווה בתודעת דוברי העיד"ש.
לעומת העבר השלילי, מופיע דימוי אחר וחיובי של העבר בשיח העיד"ש. בעוד ה"ישן" שלילי, ה"עתיק" נתפס כחיובי ורצוי. זהו דימוי של זמן מיתי, פרה-היסטורי, בלתי מוכר, בטרם המשבר, זה שקדם לעבר ההיסטורי-הידוע-והשלילי. תבנית חשיבה זו מובעת בנראטיבים היסטוריים וביוגרפיים שונים. כך, אירועים שונים עשויים להתפרש כחיוביים או שליליים בהתאם למיקומם בנראטיב- כחלק מהעבר הפרה-היסטורי או ההיסטורי. נראטיבים מרכזיים העוסקים בעבר המיתי מתארים פרה-היסטוריה כלל-אנושית (כגון- אטלנטיס, תרבות מטריארכלית פגאנית עתיקה או תרבות אחרת –כגון הבודהיזם- הנתפסת כעתיקה) או אישית (כגון- בטרם ההליכה למוסדות החינוך, בזמן הינקות, בזמן העיבור, בגלגול הקודם). בעקבותיה, התרחש -על פי נראטיבים אלה- משבר, בדמות תהליכים של מיסוד, רציונליזציה, סוציאליזציה, הפעלת כוח ו/או פגיעה במעמד הפרט/ים המייצג/ים את התקופה הפרימיטיבית (כגון: הנשים, המורים הרוחניים של התורות העתיקות, התינוק).
דימוי התינוק/ת (או העובר/ה) מייצג את העבר המיתי המושלם, והוא חובר לדמות הזקן החכם, וכך ה"עתיק" הוא למעשה ה"חידוש", ושניהם כאחד נתפסים כאידיאל נכסף. דימוי התינוק/ת "מועשר" בשיח העיד"ש בהקשרים רעיוניים: תחושת הסימביוזה של התינוקת כביטוי של חוויית יוניו-מיסטיקה, הלמידה המתמדת שבה מצוי התינוק מהווה אידיאל, הקשר ה"טבעי" עם האם (או אמא אדמה) נתפס כחיוני לבריאות גופנית-נפשית-רוחנית, ועוד. דימוי זה משמש בשיטות ריפוי אלטרנטיביות שונות, כגון: "עוצמת הרכות", "רברסינג", "הילד/ה הפנימי/ת".
חשוב להדגיש, כי העדפת הילדותיות בעיד"ש "מעוצבת" במשמעויות הייחודיות לשיח העיד"ש. לא כל דימוי אפשרי של ילדותיות יאומץ בשיח זה. למשל: חוסר ישע, בורות, העדר מיניות לא יהוו מאפיינים של הילדותיות המוערצת בשיח העיד"ש, בשונה ממאפיינים כגון: הפגנת רגשות בולטת, רכות, העדר בושה, אנטי-נומיזם, העדר חשיבה סיבתית, משחקיות.
רבות מתפיסות הזמן של העיד"ש אינן מוצגות במאמר זה, ובהן: אבולוציה רוחנית, בו-זמניות, אקראיות מקודשת, מהירות (אינסטנט), טרנספורמציה כערך, "זרימה", עתיד כחזון. עם זאת, די בתפיסות שנזכרו כדי להכיר, כי תפיסות הזמן בעיד"ש מהוות מהפכה לעומת אלו שבשיח המודרניסטי בכלל, ובהגמוניה הישראלית בפרט. העיד"ש מבטא -מצד אחד- חזרה לתפיסות זמן פגאניות, מחזוריות-מעגליות, כפי שמתאר מירצ'ה אליאדה (ב"מיתוס של השיבה הנצחית"), ומצד אחר- החזרה מלוּוָה בסינתיזה עם תפיסת הזמן המודרניסטית, הליניארית.