עבודת דוקטור: תרבות העידן החדש בישראל (מבוא מתודולוגי ו"הרשת הרעיונית")

בשנים האחרונות הפכה תרבות העידן החדש [=העיד"ש] מתנועת שוליים קטנה לתופעה מרכזית וגדולה. משקיפים וחוקרים רבים (ובהם גם אני) רואים את העיד"ש כביטוי מרוכז, מתומצת ומובהק יותר של הנטיות הכלליות של החברה הישראלית (והמערבית). לכן, העיד"ש מהווה אספקלריה להתבונן בה על תהליכים תרבותיים רחבים יותר.

אבל מהי תרבות העיד"ש ומה כלול בה? כל ניסיון לסדר את התחום עולה בתוהו, ונסיונות לסווג תופעות כשייכות או בלתי שייכות לתרבות העיד"ש אינם צולחים; הגדרות פורמליות שהוצעו טעונות קשיים פרשניים רבים. לכן, השאלה המרכזית בעבודה היא, כיצד יש להגדיר את תרבות העיד"ש (בישראל). התשובה נתונה בשני חלקים – הראשון (פרקים ראשון ושני) מספק דיון בצד המתודולוגי והתיאורטי של הגדרת העיד"ש, סקירה של דרכי הגדרה הקיימות במחקר ובעיותיהן ופריסת תופעות המצויות בשדה; השני (פרק שלישי) מציע את המודל של "הרשת הרעיונית" כהגדרה לתרבות העיד"ש על דרך התכנים, הרעיונות, הערכים והנראטיבים שרווחים בה.

הפרק הראשון מתמקד בבעייתיות של השוני הרב בין המסומנים השונים של התווית "העידן החדש" במחקר. חלק מן החוקרים מציעים להחליף את התווית – בין כדי לדייק בניתוח התופעה הנצפית, בין כדי להרחיב את זווית המבט, בין כדי להימנע ממהותנות – אבל הבעיה נותרת על כנה. סוגיה אחרת היא האם העיד"ש הוא דת, הלך רוח, תנועה חברתית, או סגנון חיים. לצורך התייחסות להיבטיה השונים של התופעה, אני מציעה להתייחס אליה כתרבות. חוקרים שניסו להציג את הרעיונות המרכזיים בעיד"ש סיפקו רשימות שונות, שתואמות זו את זו במידה מועטה בלבד; חלקם ניסו להעמיד את העיד"ש על רעיון אחד, אבל לא הסכימו מהו אותו הרעיון.

תיאורי העיד"ש במחקרים השונים מלמדים במידה רבה על החוקרים ויחסם לאובייקט המחקר. המחקר הצעיר בנושא העיד"ש עמוס בפולמוסים בין מומחים (וגם בין הדיוטות). בהמשך הפרק ממויינים הקשיים הפרשניים בתחום לחמישה אתגרים: הראשון הוא העדר הארגון של התופעה, חמקמקותהּ והמבט המחקרי המסדר אותה. השני – בעיית התווית, הקשורה בהתכחשות אובייקטי המחקר להיותם עיד"שיים. השלישי – הבעייתיות הנובעת מפריזמה צרה מידיי או רחבה מידיי. הרביעי – הקשיים הטמונים בהגדרות הנסמכות על נראטיבים היסטוריים. החמישי – המתח שבין השיח האמי והאטי ובין מחקר ביקורתי לבין מחקר אמפתי. בהקשר זה חשוב לציין, שניתן לראות בעיד"ש תרבות נגד או ביקורת תרבות – דבר המסביר את הרגשות העזים שהיא מעוררת במחקר, ומחייב רפלקטיביות וזהירות.

לנוכח שלל האתגרים והבעיות הרובצים לפתחהּ של ההגדרה, אני מציעה להחליף את ההכרעה הבוליאנית החדה של שייכות תופעות לעיד"ש בהכרעה קונטינגנטית (בהתאם לשיקולים רבים ומשתנים), מצטברת ("שייך באופן מובהק", "במידה מועטה" וכד') והֶקְשרית ("אינו שייך במובן זה…"). כמו כן, אני מציעה שההגדרה תהיה מולטי-דיסציפלינרית, ותיתן מקום חשוב להיבט האמוני וההגותי.

הפרק השני סוקר דרכים שונות לחלוקת השדה, ופורש שלל תופעות עיד"שיות תוך התמקדות בדוגמאות ישראליות. הסקירה מלמדת על הקושי בחלוקה חדה בין זרמים שונים, ועל הערפול לגבי הֲכלה או הדרה של תופעות ביחס לתווית "העיד"ש". אחת התופעות הנדונות בהרחבה יחסית היא ה(סמי-)אקדמיה העיד"שית. בפרק נדונה ה"תודעה העצמית" של התופעות לקשרים ביניהן, מה שיוצר לכידות חברתית ורעיונית, ורושם של רשת. עשר דוגמאות מובאות לצורך המחשת הפרובלמטיזציה של שיוך תופעות לעיד"ש. הפרק מסכם גם נתונים סטטיסטיים אודות היקף התופעה ותפוצתה (אמונות, מוצרים ועוד), ומציג ראָיות שונות להעתקת מַעמדהּ של תרבות העיד"ש מן השוליים אל הזרם המרכזי (והממסדים) בחברה. הפרק נחתם בציון הפלח מתוך השדה, ששימש לצורך עבודה זו.

הפרק השלישי מתאר את המודל המוצע ככלי להגדרה ולניתוח של העיד"ש – הרשת הרעיונית. נסקרות תכונותיה של הרשת, כפי שהן נלמדות במדע הרשתות החדש, תוך יישומן לניתוח תרבות העיד"ש. טענתי היא, כי יש לראות את הרשת הרעיונית העיד"שית כ"חסרת סקאלה" (קישוריות גבוהה, פיזור בלתי שווה של קשרים, רכזות בולטות, צמיחה מתמדת ועוד). נדונים גם היחס בין הרשת העיד"שית לרשתות אחרות והחלחול המתקיים ביניהן. המודל הרשתי מספק פתרון לקשיים השונים שהועלו בעבודה – הוא מעיד כי בעיד"ש יש עומק רעיוני, המתבטא בחזרה על דפוסים אסוציאטיביים מצד אחד, ובהדרה של רעיונות מצד אחר, משְמע לא "הכל הולך". כמו כן, מתגלות הקבלות קבועות בין מחשבה (ערכים, דימויים), דיבור (אופני התנסחות) ומעשה (פרקטיקות התנהגות) – מעֵין תיאולוגיה האחוזה ב"הלכה". בנוסף, הרשת משקפת את המורכבוּת התרבותית, ומספקת את העמימות הנדרשת בסיווגן ושיוכן של תופעות.

בפרק השלישי מנותח מקרה מבחן – תפיסות עיד"שיות אודות העבר. מתגלה דפוס חוזר של נראטיבים, ערכים וקישורים, שעיקרוֹ: פרה-היסטוריה אידיאלית, היסטוריה שלילית שמופיעה לאחר משבר/ים, ורצף נסתר או אבולוציה רוחנית הנשמרת למן הראשית ועד להווה. למרות הסתירות והשונוּת בין תורות עיד"שיות שונות, מתברר שדפוסים אחדים נשמרים; הם מופיעים במיתוסים אודות האנושות, בביוגרפיות פרטיות, ברציונלים תיאורטיים של שיטות טיפול, בגראפיקה ועוד. הפרק חותם בהצגה של ניתוחים תרבותיים שונים של העיד"ש, תוך חשיפת המטען הערכי הטמון בהם. כיווני הפרשנות המנוגדים ממחישים את הצורך בהסתמכות על יסוד מוצק ומוסכם ובהצגת מגוון זוויות מבט. ניתוח ראשוני מדוקדק של הרשת הרעיונית עשוי לשמש מצע כזה, המאפשר כיווני מחקר עתידיים מגוּונים.

לבסוף, העבודה מצביעה על שתי מגמות בהתגבשות זהות יהודיות-ישראליות עיד"שיות.